מה הפסיכולוגית שלך באמת הייתה רוצה לומר לך? (בעקבות "יש בך הכל" של עקיבא)
במשך מעל לעשור של עבודה טיפולית, פגשתי מטופלים רבים ומגוונים. רבים מהם נכנסו לי ללב, וישארו שם לעד. אני מוצאת את עצמי נזכרת בהם בהזדמנויות יומיומיות שונות. לא פעם, זה קורה כשאני מאזינה למוזיקה. הפעם, בחרתי לכתוב על החוויה שלי כשאני מקשיבה לשיר "יש בך הכל" של עקיבא. עקיבא ואשתו צורית כתבו את השיר עבור בנם הקטן, לאחר שחזר מהגן עם קושי רגשי משמעותי.
אני חושבת על השיר הזה כעל מתנה יפה שהייתי רוצה שכל אדם יפגוש, ובמיוחד האנשים שיושבים מולי בקליניקה. השיר מבטא בצורה כל כך רגישה ומדויקת את המבט שהייתי רוצה להפנות אליהם, אילו הייתי יכולה פשוט לדבר גלויות.
ולמה, בעצם, אני לא פשוט אומרת למטופלים שלי דברים כמו "יש בך הכל, הסיפור שלך יפה"? הסיבה היא שכשאדם יושב מולי כשהוא נמצא בתוך כאב עמוק, משבר או חוויה של כישלון, מילים כאלו עלולות להישמע כמו חוסר הבנה מוחלט של הסבל שלו. אם אדם מרגיש מרוקן מכוחות ופגום, לשמוע ממני שהכל בו בסדר יכול להיחוות כניסיון נאיבי לעודד אותו בכוח, או פשוט כהתנשאות.
כמטפלת, אין לי ידע נסתר על המטופלים שלי. מה שכן יש לי, זו הפריבילגיה לראות אותם מבחוץ, דרך עיניים שאינן מוצפות כרגע בכאב או בביקורת העצמית שמנהלת אותם.
מתוך העמדה הזו, אני יכולה לראות את הכוחות שעזרו להם לשרוד, את האנושיות שבנפילות שלהם, ואת היופי שבמאמץ. התפקיד שלי הוא קודם כל לתת מקום ותוקף לכאב, ובינתיים, להחזיק עבורם בשקט את האמונה בהם, עד שיגיע הרגע בטיפול שבו, מתוך בשלות פנימית, יוכלו להרגיש אותה בעצמם.
כשאני מקשיבה למילים של השיר, אני מוצאת שהן נוגעות בתחנות מוכרות, שמטופלים רבים עוברים בדרך:
אות לאות ספר את הסיפור שלך
יש לך אחד יפה
גם כל הכאבים והחולשות שלך
הפכו אותך אחד כזה…
לא תמיד הסיפור שלנו מרגיש לנו יפה, נכון? כשאנחנו סוקרים את סיפור החיים שלנו, לצד נקודות השיא, בולטים לנו לרוב דווקא רגעים של כאב, ויתור ואכזבה. בטיפול פסיכולוגי, הפגישות הראשונות מוקדשות כמעט תמיד לרקע, לסיפור: איזה מין ילד.ה היית? מאיזו משפחה הגעת? איך הרגשת כתלמיד.ה? אלה שאלות שרבים מאיתנו היו שמחים להמנע מלחשוב עליהן. זה לא פשוט להזכר באותה תקופה מביכה בבית הספר, או ביחסים המורכבים עם ההורים. מפתה לשים את הדברים מאחור ולהדחיק. יחד עם זאת, הכרה במי שאנחנו ובמה שעברנו היא יקרה מפז.
כשאנחנו מביטים יחד באותם פצעים ישנים, המטרה היא לא לחטט, אלא להבין איך למדת לשרוד. להבין למה את.ה מצפה מקשרים עם אנשים היום, ואיך למדת להגן על עצמך.
יש משהו מרגש באפשרות להסתכל על הסיפור שלך, על הכאבים והחולשות שבו, כסיפור יפה של כוח והישרדות. בתוך חדר הטיפולים, המבט המקצועי שלי רואה את היופי שבדרך שעשית, גם אם כרגע הכל נראה לך מפורק.
ברור לי שהאמירה שלכל אחד יש סיפור יפה יכולה להישמע נאיבית, ואפילו מרגיזה. הרי כולנו מכירים אנשים שמתנהגים בצורה פוגענית כלפי הסביבה שלהם. האם גם להם יש סיפור יפה? האם גם להם הפסיכולוגית שלהם מקשיבה בהתרגשות? התשובה לכך היא שפסיכולוגים פשוט מקשיבים להתנהגויות האלו קצת אחרת. כשאדם מנהל מערכות יחסים הרסניות בחוץ, הוא מביא את הדפוסים האלו גם לתוך חדר הטיפולים. אנחנו רואים את הנוקשות, את התוקפנות ואת הניכור. אבל בטיפול, אנחנו מבינים שההתנהגויות הלא-נעימות האלו הן כמעט תמיד שריון. הן אסטרטגיות הגנה נוקשות, פצועות, שהאדם פיתח כדי לשרוד את סיפור חייו. כשאנחנו צוללים פנימה, אנחנו מגלים מאיזה פצע או כאב צמח השריון הזה. המטרה בטיפול היא לא להצדיק התנהגות רעה או להתמוגג ממנה, אלא לעזור לאדם להבין שהוא כבר לא חייב להילחם בעולם, ושהוא יכול להוריד את המגננות המתישות האלו. בתוך כל אחד, למעט מקרי קיצון, יש חלק ראשוני, פגיע ואמיתי שהוא יפה וראוי לחמלה, גם אם כרגע הוא קבור תחת שכבות עבות של התנהגות מבוצרת.
תו לתו נגן את הניגון שלך
יש לך אחד יפה
תרקוד כאילו העולם שר בשבילך
הנה הלב כבר מתרפא
באופן טבעי ובריא, ילדים קטנים מרגישים שהם מרכז העולם. הם בטוחים שהשמש התעוררה במיוחד עבורם, וכולם רק מחכים לראות אותם. כשהם רוקדים בסלון, הם לא מסתכלים לצדדים כדי לבדוק "מה יגידו" עליהם. בדרך לעולם המבוגרים, משהו מהחופש הזה נעלם. אנחנו לומדים להתאים את עצמנו לסביבה, להיות מנומסים, "לקרוא את החדר". זו למידה חשובה וטבעית, אבל פעמים רבות היא מתרחשת באופן מוקצן מדי. אנחנו מפסיקים "לרקוד", כי אנחנו עסוקים מדי בריצוי של אחרים ובעמידה בציפיות. בשפה הפסיכואנליטית של דונלד ויניקוט, אפשר לומר שאנחנו לא מספיק במגע עם ה"עצמי האמיתי" שלנו, ויותר מדי מופעלים מתוך "עצמי כוזב" (ממליצה מאוד לקרוא על כך עוד כאן). בהתאם,
לפעמים הריפוי מתחיל כשאנחנו מרשים לעצמנו, אפילו לרגע קטן, לשים את עצמנו במרכז ולהתנהל בדרך שפחות מתחשבת באיך זה נראה מהצד, ויותר באיך שזה מרגיש מבפנים.
רק אל תפחד ליפול
רק אל תפחד לגדול
כדי לגדול ולהתגבר על משברים, כדאי לתת צ'אנס למשהו שאנחנו מאמינים שיוכל לעזור, להתנסות. העניין הוא, שניסיונות כמעט תמיד יביאו איתם גם נפילות. ואיך זה מרגיש לנו ליפול? כשתינוק לומד ללכת ונופל, הוא מיד חוזר לנסות שוב, הוא כנראה לא חושב לעצמו "הליכה זה לא בשבילי, כדאי שאשאר בזחילה". הוא פשוט קם, ומתוך סקרנות טבעית, מנסה שוב. כמבוגרים, לעתים קרובות חסרה לנו חמלה כלפי הנפילות של עצמנו. כשאנחנו מתבגרים, רבים מאיתנו הופכים למבקרים הכי קשוחים של הטעויות והמעידות שלנו. והעניין הוא שטיפול פסיכולוגי לא נועד להעלים את הנפילות מהחיים (כאמור, הן חלק מהתפתחות וגדילה) - הוא יכול לעזור לנו להפסיק לפחד מהן, להתייחס אליהן יותר בחמלה וללמוד מהן שיעור שישרת אותנו בניסיון הבא.
כל עוד לא הפסקת לחלום
אתה מנצח
כאילו אין מחר, לחיות היום
תחזיק רק להיום
המשפט "תחזיק רק להיום" לרוב תופס אותי ברגעים המורכבים ביותר של העבודה בקליניקה. הוא מחזיר אותי לאנשים שאני מלווה ברגעי משבר מטלטלים, כמו למשל התמודדות עם אובדנים ופרידות כואבות. ברגעים אלו, המבט קדימה אל העתיד נחווה כבלתי אפשרי; אדם יכול להרגיש תחושות קשות מנשוא, והחוויה הדומיננטית היא שהכאב הזה הולך להישאר איתו לנצח. כפסיכולוגית, חלק משמעותי מהתפקיד שלי ברגעים האלו הוא לעזור לו לצמצם את טווח הראייה, ולהזכיר לו שכואבים ככל שיהיו באותו הרגע - טבעם של רגשות ומחשבות הוא לחלוף. לפעמים, כל מה שנדרש מאיתנו בתוך החדר הוא לא לפתור את העתיד, אלא פשוט לשאת את המשקל של ההווה. ללמוד יחד איך להחזיק מעמד רק להיום, שעה אחר שעה, עד שהגל הנוכחי יעבור ויפנה מקום לחוויה אחרת, נסבלת יותר.
לסיום, אני משאירה אותך עם המילים האלו, ומאחלת שתוכל.י להאמין בהן קצת יותר:
כל עוד לא הפסקת לחלום
אתה מנצח
תעוף הכי רחוק שאתה יכול
יש בך הכל
אם אהבת את המחשבות שלי על השיר של עקיבא, אני מזמינה אותך לקרוא את המאמר שכתבתי על שיר של אביתר בנאי והחיבור שלו לתהליך הטיפולי
ליצירת קשר ותיאום פגישת היכרות בקליניקה (בתל אביב או אונליין), מוזמנים לפנות אליי כאן
