"אולי אני סתם דרמטית?" על התעלמות ממצוקה רגשית דרך "דרקון - אין דבר כזה"

במהלך ההכשרה שלי כפסיכולוגית קלינית טיפלתי גם בילדים בגן תקשורת (גן לילדים על הספקטרום האוטיסטי). טיפול פסיכולוגי בילדים נראה אחרת מטיפול במבוגרים, וכולל בין היתר עבודה עם משחקים, חומרי יצירה וספרי ילדים. אחד הספרים שנתקלתי בהם לראשונה בחדר הטיפול בגן היה "דרקון - אין דבר כזה". דווקא שם, בעבודה עם ילדים שחווים את העולם בעוצמה ולעיתים מתקשים לבטא זאת במילים, הבנתי עד כמה ההכרה בחוויה הפנימית היא קריטית לכולנו, ילדים ומבוגרים כאחד.

הספר מספר על בילי, ילד חמוד שבוקר אחד מתעורר ומגלה בחדר שלו דרקון קטן, "לא יותר גדול מחתלתול", שמתחיל להתלוות אליו בשגרת היום. כשהוא מספר על קיומו לאמא שלו, היא אומרת שאין דבר כזה דרקון, וממשיכה בשלה. בילי מקשיב לה, ומתחיל להתעלם מהדרקון. אך ככל שבילי ואמו ממשיכים בהתעלמות, כך הדרקון גדל ומקשה עליהם - בהתחלה, הוא אוכל את ארוחת הבוקר שאמא הכינה לבילי. בהמשך, הגוף העצום שלו מפריע לאמא לנקות את הבית, אז היא צריכה למצוא דרכים לנקות סביבו. בשלב מסוים הדרקון כל כך גדול, עד שהוא ממלא את כל הבית, ומתחילות להבחין בו דמויות נוספות בסביבה. כשהעניינים מתחילים לצאת משליטה, בילי מתעקש על קיומו של הדרקון, ומלטף לו את הראש. ואז קורה דבר מעניין - הדרקון חוזר במהירות לגודלו המקורי. 

מה הדרקון מסמל

אני זוכרת כמה התרגשתי כשנתקלתי בספר הזה לראשונה. מבחינתי, הדרקון הוא מטפורה לכל אותן פעמים שבהן אנחנו לא נותנים מקום למצוקה רגשית ומתנהגים כאילו היא לא קיימת - בין אם זה כאב לב של ילדה קטנה שנשברה לה הבננה, או אבחנה שקשה לנו לקבל עבורנו או עבור היקרים לנו (כמו הפרעת קשב וריכוז, דיכאון, אוטיזם…). זה יכול להיות גם משהו שמשפיע על האווירה בבית: ריבים עוצמתיים, מחלה של בן משפחה, מתח כלכלי - משהו שכולם רואים ואף אחד לא מדבר עליו.

בכל המצבים האלה משהו אכן קורה, ומולו עומדת אמירה, מפורשת או משתמעת, בסגנון "זה לא קיים", "לא קרה כלום", "אם תתעלם, זה יעלם".

אפשר להבין גם את אמא של בילי

חשוב לי לומר שאני לא חושבת שההתעלמות הזו נובעת מאדישות. לרוב היא מגיעה דווקא מתוך אהבה ודאגה - מתוך הרצון הטבעי שלנו לגונן על היקרים לנו (או על עצמנו) מכאב, והמשאלה הכנה שהחיים שלהם יהיו פשוטים, קלים ונטולי "דרקונים". לצד הרצון הזה, אמא של בילי מעולם לא פגשה דרקון לפני כן. לימדו אותה שהוא לא קיים, והיא מאמינה במה שלימדו אותה. היא גם לא רוצה להפוך את הבוקר לדרמטי, ויש לה עוד המון על הראש - ארוחת בוקר להכין, בית לנקות, יום לתפקד בו. להכיר בדרקון פירושו לעצור הכל ולהתמודד עם עוד משהו, חדש ולא מוכר, ואפשר להבין למה מישהו ירצה להימנע מתוספת לעומס שכבר יש לו גם כך.

ולפעמים, מתחת לכל זה, מסתתר משהו נוסף, ופחות מודע:

אם אמא של בילי תודה שיש כאן דרקון, היא תצטרך גם לעשות עם זה משהו - ואולי היא עדיין לא יודעת מה.

יש הבדל גדול בין לראות בעיה לבין להרגיש מסוגלים להתמודד איתה. לפעמים אנחנו מעדיפים לא לראות, פשוט כי אנחנו לא בטוחים שיהיה לנו מה לעשות ברגע שנראה. 

ויש עוד חשש, שאני פוגשת הרבה בקליניקה: החשש שתשומת לב דווקא תגדיל את הקושי. שאם ניתן לדבר הזה מקום, הוא יתחיל לתפוס עוד יותר מקום. בהשאלה, אם לא נדבר על החרדה, אולי היא תדעך. אם לא נבדוק את הקשיים הלימודיים, אולי הם יסתדרו מעצמם. ההיגיון הזה מובן, אבל בפועל זה כמעט תמיד עובד הפוך: מה שלא זוכה להכרה לא נעלם, הוא רק ממשיך לגדול בשקט, עד שקשה יותר ויותר להתעלם ממנו. 

הספר הזה, בפשטות שלו, מסביר שלצד כל הסיבות המובנות להתעלם - הדרקון עומד שם, והנוכחות שלו משפיעה, כך שהתעלמות לא תהיה אפקטיבית.

מה קורה לדרקון שלא מכירים בו?

בשפה הפסיכואנליטית, ווילפרד ביון תיאר את התפקיד ההורי הזה של הכרה ב"דרקון" במושג הכלה: התינוק חווה רגשות עוצמתיים ומציפים שהוא עדיין לא מסוגל לעכל בכוחות עצמו, ומעביר אותם אל ההורה. ההורה קולט אותם, מעבד אותם בתוכו, ומחזיר אותם בצורה נסבלת ומעובדת יותר. זה מה שקורה למשל כשתינוק קטן, רעב וחסר מילים צורח, ואנחנו קולטים את עוצמת הסבל ומנסים להבין מה מפריע לו. כשאנחנו מבינים, אנחנו אומרים לו "אתה כנראה רעב מאוד, תיכף יגיע האוכל". גם כילדים וכמבוגרים אנחנו זקוקים להכלה של חוויות מציפות, הנובעות ממקור יותר רגשי ("זה ממש מתסכל שנשברה לך הבננה אבל רצית אותה שלמה"/ "זה מאכזב לא להתקבל למקום עבודה שמאוד מאוד רצית"). בתהליך הזה, הרגש העוצמתי (בדומה לדרקון) לא נעלם, הוא פשוט מגיע לגודל אפשרי יותר להתמודדות.

כשלא מתרחשת הכרה והכלה של רגש, הוא לא נעלם, הוא רק מחפש דרכים אחרות להישמע, ובכך נוכחותו הופכת יותר ויותר עיקשת וגדולה.

אצל ילדים זה מופיע לעיתים קרובות בגוף ובהתנהגות: כאבי בטן, קשיי שינה, התפרצויות זעם, סירוב ללכת לגן וכדומה. אצל מבוגרים זה יכול להתבטא, בין היתר, בתחושת חוסר סבלנות בלתי מוסברת, בקושי להירדם, בעייפות כרונית או בתחושה מעורפלת של ריקנות.

ויש גם השפעה עדינה יותר, ולדעתי המשמעותית מכולן: שימו לב שבסיפור, גם בילי עצמו מצטרף במשך זמן מה להתעלמות של אמו. הוא לא ממשיך להתעקש מיד, אלא מקשיב לה ולומד שגם הוא צריך "לא לראות" את מה שהוא בעצם רואה בבירור. זה הרגע שבו ילדים לומדים, לעיתים קרובות בלי מילים, שהחוויה שלהם צריכה להתאים לזו של המבוגר הקרוב להם, גם במחיר הכחשה של מה שהם עצמם חשים. 

כשילד חווה שוב ושוב שהחוויה הפנימית שלו לא מקבלת אישור מבחוץ, הוא מתחיל להטיל ספק בחוויה שלו. הוא לומד שמה שהוא מרגיש כנראה לא מדויק, שאולי הוא מגזים. בהמשך החיים, הלמידה הזו מתורגמת לקושי אמיתי לזהות מה הוא מרגיש ולתת בזה אמון.

כמה משקל לתת לסבל שלי? ואולי אני דרמטי.ת מדי?

אחד הדברים שאני פוגשת לעיתים קרובות בקליניקה הוא דווקא דרקונים שאנחנו מתעלמים מהם בתוך עצמנו:

"יש אנשים שעברו דברים הרבה יותר קשים ממני.", "אין לי באמת סיבה להרגיש ככה.", "אולי אני סתם מפונקת".

פעמים רבות, הקול הפוסל הזה הוא עצמו שריד לדרקונים ישנים שלא זכו להכרה. אדם שלמד מגיל צעיר שרגשותיו מוגזמים, או שאסור להעמיס בהם על אחרים, מפנים את המסר הזה ומתחיל באופן עצמאי לומר לעצמו "אין דבר כזה דרקון". במובן הזה, הביקורת העצמית אינה הבעיה המקורית, אלא הד של סביבה שפעם לא הכירה ברגשות שלו ועזרה לו להכיל אותן. 

לא מעט אנשים מגיעים לטיפול אחרי שנים ארוכות של התלבטות, בדיוק בנקודה שבה הדרקון כבר ממלא את כל הבית ואי אפשר יותר להתנהל סביבו.

כאן חשוב לי להזכיר את אחת היכולות האנושיות הבסיסיות ועם זאת החשובות ביותר בעיניי, הן בטיפול והן בחיים בכלל - אמפתיה.

בקצרה, אמפתיה היא "היכולת לזהות את מצבו הנפשי של האחר ולהבין אותו". היינץ קוהוט, מאבות פסיכולוגיית העצמי, ראה באמפתיה לא רק טכניקה טיפולית, אלא צורך התפתחותי קיומי. לדבריו, ילד זקוק לכך שדמות משמעותית תיענה לרגשותיו באופן מכוונן ואמפתי, ממש כפי שהוא זקוק לאוכל ולשינה. כשההיענות הזו חסרה לאורך זמן, נפגמת היכולת של אותו ילד להתייחס אל עצמו בחמלה - הוא לא לומד להרגיע את עצמו מבפנים, משום שלא היה מי שירגיע אותו מספיק פעמים כדי שהוא יפנים איך לעשות את זה בעצמו.

בטיפול, לפי קוהוט, מתרחש תיקון איטי: כשאדם חווה שוב ושוב יחס אמפתי, הוא מפנים אותו בהדרגה עד שהוא נעשה חלק ממנו. במילים אחרות, הקול הפנימי הפוסל והמכאיב לא מוחלף בקול אחר בבת אחת, אלא שבהדרגה, האדם חווה על בשרו שאפשר להתייחס למצוקה שלו אחרת.

(כמה זמן לוקח לשינוי בטיפול להתרחש? אני מתייחסת לזה כאן)

מה זו הכרה, ומה היא לא?

הכרה היא לא הסכמה, היא לא הגזמה, והיא בהחלט לא פתרון.

כשילדה בוכה על בננה שנשברה, ההכרה היא לא לומר לה שהיא צודקת ושזו טרגדיה. היא גם לא לתקן את המצב על ידי הגשת בננה חדשה ושלמה. באותו אופן, כשאדם מבוגר מאוכזב מדחייה בעבודה, ההכרה היא לא להבטיח לו ש"הם הפסידו" או ש"יהיה בסדר". 

הכרה משמעותה שבמקום לומר "זו רק בננה, נו באמת", אפשר לומר "אני רואה כמה זה מאכזב אותך, רצית אותה שלמה". שתי המילים האלה, "אני רואה", עושות את רוב העבודה.

עצם ההכרה במשהו מפחיתה חלק משמעותי מהמשקל שלו, ואת הנקודה הזו בדיוק אפשר לראות כשהדרקון מתכווץ בחזרה. הספר מתאר את הנקודה הזו נהדר, כשבילי ואמו מנסים להבין למה הדרקון בעצם גדל כל כך:

וכשמדובר באבחנה (כמו הפרעת קשב, אוטיזם או דיכאון), ההכרה בה לא הופכת את המאובחנ.ת למשהו אחר. האבחנה לא יוצרת את הקושי - היא רק נותנת שם למשהו שכבר קיים, ובכך מאפשרת את תחילתו של תהליך התמודדות מיטבי יותר. הדרקון לא נולד ברגע שמישהו אמר את שמו בקול; הוא היה שם קודם.

לסיום

בחדר הטיפולים, לא מעט פעמים, אני מוצאת את עצמי בתפקיד של מי שאומרת בקול את מה שכבר עמד שם זמן רב: "יש כאן דרקון". לפעמים זה הרגע שבו מתחיל השינוי.

אם יש בבית שלך, או בתוכך, דרקון שכבר תופס יותר מדי מקום - אפשר לדבר עליו. אני כאן.

"דרקון - אין דבר כזה" מאת ג'ק קנט (There's No Such Thing as a Dragon, 1975), תרגום: אברהם יבין