איך מפסיקים לשמוע בקולו? על החצנת הקול המכאיב דרך השיר "בן מלך שעשוי מאבנים טובות"
בטיפול יש רגעי מפתח מרגשים של תובנה. רגעים שבהם המטופל.ת מבינ.ה פתאום דבר משמעותי וחשוב לגבי איזה דפוס מכאיב, והפגישה מסתיימת בתקווה שעכשיו דברים יתחילו לזוז. ואז מגיעה הפגישה בשבוע לאחר מכן, ואיתה אכזבה שהדברים נראים די אותו הדבר.
לפעמים, כשאני פוגשת את התחושה הזו בקליניקה, אני נזכרת בשיר שמלווה אותי שנים: "בן מלך שעשוי מאבנים טובות" של שולי רנד. השיר לא עוסק בטיפול, אבל הוא מתאר בצורה מדויקת וחשופה את מה שקורה בתוכנו בדרך לשינוי: מאבק מול קול פנימי מכאיב, דרמה תוך-נפשית סוערת, אכזבה מכך ששינוי אינו אירוע חד-פעמי, והעבודה המורכבת של בניית ערך עצמי יציב.
השיר הזה מזכיר לי מה בעצם עובר עלינו במסענו כבני אדם, ואיך כמטפלת אני יכולה לעזור בכך. לדעתי זה שיר מופלא, שמחזיק מגוון רחב של רבדים. מתוכם, בחרתי להתמקד כאן בכמה נקודות שנוגעות בלב התהליך הטיפולי:
"אני דיברתי הוא הקשיב" - מי זה ה"הוא" הזה?
שולי כותב בשיר כך:
היה שווה הכל לראות את הפנים שלו
מתעגלות בתדהמה, חלשה דעתו
נחתתי עליו בלי רחמים
בקריאה פסיכולוגית, "הוא" זה בעצם קול פנימי מכאיב. בשיר, עצם העמדה של שולי מול "הוא" מאפשרת ליצור מרווח מנטלי. הדיאלוג שנוצר מבהיר שהקול המבקר אינו המציאות כולה, אלא חלק בתוכנו שאפשר להתייצב מולו.
בהקבלה לקליניקה, בטיפול CBT, נהוג לעשות שימוש בפרקטיקה שנקראת "החצנה":
הבלטת היותו של החלק מעורר המצוקה (ביקורתיות, חרדה, דיכאון, וכדומה) כדבר חיצוני לי, או לפחות שונה ונפרד מהחלקים הבריאים שבי.
ההפרדה בין האני לבין הקול המכאיב חשובה, מפני שכל עוד המטופל.ת מלוכד.ת עם הקול הזה ("אני חסר, אני כישלון"), זה יכול להיות די מאתגר לייצר מרחב תמרון לשינוי.
אגב, מעבר לשיר הנהדר הזה, קיימות בתרבות עוד כמה דוגמאות טובות להחצנה. למשל, ידוע שצ'רצ'יל כינה את הדיכאון שלו "כלב שחור" שמלווה אותו לכל מקום, ואליזבת גילברט, מחברת הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב", מתייחסת לפחד כאל נוסע קבוע איתה במכונית.
בטיפול במבוגרים, הניסיון להחצין את הדמות יכלול מתן שם - "הבוס הקשוח", "הרודן", "צחי" - לא משנה מה השם, העיקר שהוא עובד למטופל.ת שמולי, כך שנוכל להפחית את הנטייה להאשמה עצמית.
כשאני מטפלת בילדים ונוער, לעיתים קרובות אבקש גם לצייר את הדמות הזו, ואפילו להגחיך אותה - להפוך אותה ממאיימת, לכזו שניתן לצחוק עליה. כשהחרדה החברתית שמשתלטת מקבלת פתאום איור מגוחך ושם כמו "פליצי", זה עוזר להבין שהיא לא כל כך מסוכנת כמו שהיא נחווית.
אחרי שהחצנו את החלק הזה, אפשר להתחיל להתייחס אליו כשהוא מופיע. ברגע שיש לקול הזה שם ונפרדות, אנחנו יכולים להתחיל לשים לב מתי הוא פתאום מתערב לנו בחיים (למשל, באמצע ויכוח זוגי או סביב קבלת החלטה), ולבחור מתי לא לשתף איתו פעולה.
בטיפול פסיכודינמי נהוג להתייחס ל"הוא" שבשיר כאל אובייקט פנימי מופנם - קול ביקורתי שנבנה בתוכנו מתוך קשרים מוקדמים, ומכיר את התורפות הכי עמוקות שלנו ("הזכיר לי מה שרק אני והוא יודעים עלי / כמה אני חסר").
מכיוון שהקול הזה נבנה מתוך חוויות מוקדמות, הוא נשמע כמו האמת עלינו, ולא כמו דעה. בטיפול אנחנו מזהים איפה הוא מופיע, לפעמים גם בתוך הקשר איתי, ובודקים יחד של מי הקול הזה במקור. ההבנה שמדובר בהד של קשר ישן ולא עובדה על מי שאני, פותחת מרחב חדש.
מנגנון הפיצול: מ"חסר" ל"בן מלך"
לאורך השיר מתרחשת תנועה בולטת בין שני קצוות קיומיים:
בקצה האחד - שפלות וקריסה: "כמה אני חסר, פה תהא קבורתי".
בקצה השני - עמדה גרנדיוזית: "אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות (...) מכף רגל ועד ראש מרגליות".
התנועה הזו משקפת את מנגנון הפיצול (Splitting). לעיתים, מסיבות שונות, קשה לנפש שלנו לשאת מצבים "אפורים" או מורכבים. אז, הנפש נעה בין תפיסה תהומית של פגימות וריקנות ("כמה אני חסר"), לבין התבצרות בהגנה גרנדיוזית ("אני בן מלך").
כאן מגיע אתגר טיפולי מרכזי: בעבודה הטיפולית, המטרה אינה ללמד את המטופל.ת לחזור על מנטרה גרנדיוזית מול המבקר הפנימי. העבודה הדינמית המעמיקה מכוונת לעזור לנפש לנוע מפיצול לעבר עמדה מורכבת ובוגרת יותר - עמדה שמאפשרת לאדם לשאת את האנושיות שלו:
להסכים להיות בעל.ת חסרונות, מגבלות וחולשות, ועדיין להחזיק בערך עצמי יציב ובחוויה שאני ראוי.ה לאהבה.
זוהי היכולת להרגיש בעל.ת ערך, מבלי להזדקק לשריון הגנתי מופרז של אבנים טובות ומרגליות, כדי שלא לקרוס לחוויה שאני לא-כלום.
הדרך לשם עוברת בהסכמה שלנו לשהות באזורי הביניים: בטיפול, אנחנו לומדים להסתכל על החלקים הפגומים או הפצועים שלנו בחמלה במקום בבהלה, ולהפנים בהדרגה שחוסר שלמות לא מוחק את הערך שלנו, אלא פשוט עושה אותנו אנושיים.
"הייתי קצת תמים": המאבק ממשיך
בהמשך השיר, מתרחשים סיבובים נוספים במאבק:
טוב, הייתי קצת תמים, קצת תמים לחשוב
שבזה זה יגמר כמעט פרחה נשמתי
במאמר שלי על השיר "לילה כיום יאיר" עסקתי במונח הפסיכואנליטי "כפיית החזרה" ובכך שההתפתחות הנפשית אינה קו ישר, אלא לימוד ספירלי. גם כשיש התקדמות, אנחנו נוטים להמשיך ולפגוש את אותו דפוס ישן ומוכר.
אבל לפעמים הדפוס לא רק חוזר, אלא חוזר חזק יותר, דווקא ברגע שניסינו להתייצב מולו. כדי לעזור להבין את ההגיון שמאחורי זה, נסו לדמיין אדם שמשלם על משקה במכונת שתייה, בוחר משקה, אבל לא מקבל את המשקה שלו: הוא לא יוותר מיד, אלא קודם לכן ילחץ על כפתורים שוב ושוב, ינער ואולי אפילו יבעט במכונה. כך גם הדפוס הישן, שהתרגל לשלוט, לא מוותר בקלות על מקומו.
בשיר, כששולי מסרב להאמין לקול ומחזיר לו שורה משלו, הקול מגיב בבהלה ובתוקפנות חסרת רסן ("נשך בעט ירק"), כמו מי שהורידו לו את המסכה והורידו אותו מכס השלטון.
גם בגישה הפסיכואנליטית מוכרת התופעה שבה דווקא ברגעי התקדמות הקושי מתעצם, ונחשבת לחלק מהעבודה על ההתנגדות לשינוי.
ההבנה הזו משמעותית מאוד בקליניקה: כשהמטופל.ת חווה גל חזק של הקול המכאיב דווקא בתהליך השינוי, חשוב לדעת שזו תופעה מוכרת, ושהיא אינה בהכרח סימן לכישלון. הסתכלות כזו יכולה לעורר תקווה ולעזור לנו לשאת רגעים קשים.
"נזכרתי בעצת קדושים": על האופן שבו קול חומל נבנה בתוכנו
איך ממשיכים בקרב הזה? השיר מציע תשובה שקטה ונחושה:
נזכרתי בעצת קדושים
שלחתי לו את השורה הזאת מעומק לב
אמרתי לו
אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות
...
בכוחותיי האחרונים
שלחתי לו את השורה הזאת לתוך הלב
מהזווית של טיפול CBT: שינוי דפוסים אינו תובנה חד-פעמית, אלא אימון עקבי ומתמיד. החזרה על האמירה המיטיבה/פרשנות אלטרנטיבית שוב ושוב, גם כשקשה וגם "בכוחותיי האחרונים", היא הדרך שבה המוח מחזק מסלולים עצביים ומחשבתיים חדשים. זה התהליך שבו הנפש לומדת להחזיק בערך עצמי יציב, גם אל מול סערה רודפנית.
אדגיש שבשיר הנוכחי נבחרה שורה גרנדיוזית ("בן מלך…"), והדגש שלי כאן הוא על עקרון החזרה העקבית. בטיפול, אנחנו בונים יחד אמירה מציאותית וחומלת יותר, וחוזרים אליה שוב ושוב.
מהזווית של טיפול פסיכודינמי: "עצת קדושים" יכולה לייצג הפנמה של קול פנימי מיטיב, כמו דמות טיפולית או קול חומל, שנלמד בתוך קשר. זאת, בדומה לאופן שבו הורה שנמצא שם בשבילנו בילדות ומרגיע אותנו שוב ושוב, מלמד אותנו בהדרגה להרגיע את עצמנו כבוגרים.
השורה התחתונה
החצנה של החלק מעורר המצוקה מסייעת לנו להתמודד איתו בצורה יעילה יותר. לצד זאת, הדרך לשינוי נפשי היא ספירלית, כך שנפילות ומאבקים חוזרים הם חלקים מובנים בתוכה.
היא דורשת סבלנות, נכונות לפגוש את הדפוסים הישנים כשהם "נושכים ובועטים" בחזרה, והבנה שהדרך החוצה מהלופ בנויה מצעדים קטנים ועקביים.
מוזמנ.ת לפנות אליי כדי להתחיל לזהות את הקול שמפריע לך, ולחזק את היכולת שלך לבחור האם לשמוע בקולו. אני זמינה בוואטסאפ 055-9419987
